יצירת קשר
בחרי על פי שמות בתי חולים בישראל  
בחרי איזור בארץ  
בחרי סוג לידה  
    או        
       רק חווית לידה מאבא       רק חווית לידה מאמא     כל החוויות   
      
 
      
לידה רגילה,  מרכז רפואי הלל יפה, אזור השרון והסביבה

<!-- /* Font Definitions */ @font-face {font-family:Narkisim; panose-1:0 0 0 0 0 0 0 0 0 0; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:6145 0 0 0 32 0;} /* Style Definitions */ p.MsoNormal, li.MsoNormal, div.MsoNormal {mso-style-parent:""; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:Narkisim;} @page Section1 {size:612.0pt 792.0pt; margin:72.0pt 90.0pt 72.0pt 90.0pt; mso-header-margin:36.0pt; mso-footer-margin:36.0pt; mso-paper-source:0;} div.Section1 {page:Section1;} -->

סיפור הלידה של אורי

 

וכרגיל אני אתחיל מהסוף:

אורי נולדה ב- 18.12.09, נר שמיני של חנוכה, בלידה טיבעית, שהתחילה בבית

והסתיימה בבי"ח הלל יפה, במשקל 3175.

 

אז איפה להתחיל?

צירים היו כמו בהריונות הקודמים לאורך כל החודש האחרון.

אבל כאמור לידה לא הייתה.

הגעתי כבר לאמצע שבוע 42 והיא עדיין בפנים.

 

לאורך כל ההריון התלבטתי לגבי נוכחות הילדים בלידה - הם מאד רצו ואני לא הייתי בטוחה מה אני רוצה.

בסוף הכנו אופצית – מי שיהיה איתם אם הם איתי בליהד ובמקביל יוכל להוציא אותם מהבית אם לא יתאים לי.

ההורים שלי החליטו לקנות להם כרטיסים להצגה וביום שישי הם תוכננו לנסוע לראות עם הורי הצגה ולישון אצלם אח"כ, כמובן שכולנו היינו בטוחים שכבר אהיה אחרי לידה.

ביום שני היינו בבי"ח מעייני הישועה לביקורת, ביום רביעי היינו בבי"ח מאיר לביקורת. 

הכל נראה בסדר רק היא בפנים עדיין.

ביום חמישי החלטנו שביום שישי מאחר והגדולים נוסעים להורי נבקש מההורים של האיש לשמור על הקטנה ונארגן לנו קצת זמן זוגי לבד.

 

בחמישי בלילה הפקק הרירי יצא.

זו הפעם הראשונה שפגשתי בו אבל היה מאד ברור שזה זה.

בשישי בבוקר הרגשתי צירים כמו לאורך כל החודש האחרון לא הרגשתי שיש איזה שינוי ואמרתי לאיש שיקח את הגדולים להורים שלי כמו שתיכננו.

לאט לאט הרגשתי שהצירים מתחזקים ודורשים ממני כבר את מלוא תשומת הלב – ניסיתי לתזמן תוך כדי כך שאני עם הקטנה וראיתי שהם לא לגמרי סדירים אבל בהחלט נוכחים.

התקשרתי לענת, המיילדת, לדווח וגם לטושה [חברתי הטובה שליוותה אותי גם בלידות הקודמות].

וביקשתי מהאיש לשים את הילדים ולחזור בלי להתעכב בדרך.

אחרי כמהד קות טושה מתקשרת אלי שוב ואומרת שלא מוצא חן בעיניה שאני לבד. אמרתי לה שהאיש כבר בדרך חזרה ותוך חצי שעה בערך יהיה בבית.

תוך כדי שאנחנו מדברות אני חווה עוד ציר והיא שומעת אותי בטלפון ומודיעה לי שהיא יוצאת לכיווני.

ואז הבנתי שאולי כדאי לעדכן גם את ענת על התקדמות העניינים והיא מבקשת שאמשיך לעדכן אותה בהמשך מה קורה.

לי כמובן ברור בשלב הזה שזו אזעקת שווא.

האיש מגיע ועוזר לי לתזמן את הצירים ויש ציר בערך כל 5-7 דקות של 45 שניות בערך ואחריו אחד קצר יותר.

טושה מגיעה ואני עולה למקלחת. הצירים ממשיכים.

בנתיים הקטנה נוסעת לסבא וסבתא השניים והאיש מתקשר לעדכן את ענת שמצידה מעדכנת אותנו שהיא כבר בדרך אלינו.

אני יוצאת מהמקלחת ואנחנו מתחילים לארגן את המזרון כדי שענת תוכל לבדוק אותי כשתגיע.

ובנתיים אני מעבירה את הצירים על כדור הפיזיו.

ואנחנו מעדכנים גם את ה' שמשהו קורה והיא מוזמנת להצטרף אלינו כשתוכל.

 

בנתיים ענת מגיעה ואני בפתיחה של 3.

אנחנו מתחילים למלא את הבריכה ואני בנתיים מעבירה את הצירים שממשיכים להגיע - כמו קודם: בערך סדירים ולא מאד אינטינסיביים אבל הולכים ומתחזקים - על הכדור, ובהמשך בתוך המים.

המים מאד מאד נעימים ושי מספיק מים חמים [בניגוד ללידה הקודמת בה לא חיממנו מים בזמן..].

הצירים מתחזקים ומארכים אבל נשארים לא סדירים לגמרי ולא מתקרבים - יש צירים של בערך דקה וחצי כל 4-5 דקות.

ענת בודקת אותי שוב ואני בפתיחה של 7-8.

ובנתיים הכל בסדר – מדי פעם היא בודקת בדופלר ואני עדיין מרגישה תנועות והכל נראה בסדר.

באיזשהו שלב אמרתי לכל הנוכחים שנראה לי שאולי זו לא אזעקת שווא.

אחרי עדו כמה זמן ענת מציעה לפקוע את המים ואני מסכימה בשמחה.

יוצאים מים מקוניאלים למדי ומתחילות ירידות דופק רציניות.

הקטנה עדיין גבוהה בתעלת הלידה [2-].

ענת וטושה מסבירים לי שיש סימני מצוקה וצריך להוציא אותה עכשיו ומבקשות שאלחץ גם אם אין צירי לחץ.

אני מנסה ומנסה והן מצידן מנסות לעזור לי בתנוחות שונות ואני מרגישה שהיא פשוט לא יורדת.

אני מרגישה כאילו משהו עוצר אותה ומושך אותה מבפנים.

ענת מחליטה שהגיע הזמן להזמין נט"ן ואומרת שאם בנתיים היא תצא הם יהיו נוכחים ואם לא נתפנה.

אני מנסה ללחוץ ומרגישה שאין תועלת במאמצים שלי למרות שאני מאד מאד מנסה  אני מרגישה שמשהו לא בסדר עם הקטנה.

האווירה מאד לחוצה וטעונה.

הנט"ן מגיע, מעלים אותי לאמבולנס כמו שאני, חצי ערומה [היתי עם שמלה] יחפה ובלי כלום. ענת נוסעת איתי באמבולנס והאיש וטושה נוסעים אחרינו עם אוטו.

בנט"ן מחברים אותי לעירוי נוזלים ובודקים לי לחץ דם.

כל הדרך ענת והפרמדיק מדברים אלי ומרגיעים אותי.

אני זוכרת שבדרך שמעתי את הסירנה ולכמה שניות התפלאתי שהרעש לא הולך ומתרחק כמו שאני רגילה עד שהבנתי שזה אנחנו עושים את הרעש...

בדרך עוצרים את האמבולנס לשניה כדי שענת תוכל להקשיב לקטנה בדופלר והיא כבר נשמעת בסדר.

אנחנו מגיעים להלל יפה [בי"ח שהכי קרוב אלינו הביתה]. מכניסים אותי ישר לחדר לידה.

המיילדת של בי"ח בודקת אותי והיא לא בטוחה אם הפתיחה 9 וחצי או מלאה.

מחברים אותי למוניטור ומחכים.

אני בשלב הזה כבר בפניקה מוחלטת – אני מרגישה שמשהו לא בסדר עם הילדה שלי ולא מבינה למה אף אחד לא עושה כלם לעזור לה.

הייתי לחלוטין בפניקה ולא הייתי בטוחה שאחנו הולכים לצאת מהלידה עם ילדה בידיים – פחד שכמובן היה לגמרי שלי ולא מבוסס על שום נתון עובדתי בשטח.

ופתאום אני מחוברת למוניטור וזהו.

ענת הבינה כנראה שאני בפנמיקה וניגשה אלי, שמה עלי יד ואמרה לי שהמוניטור בסדר גמור.

היא חזרה לעצמה ולכן מחכים כדי לראות מוניטור רציף לכמה זמן ולהחליט מה עושים.

זה מרגיע אותי רק קצת.

ואני מנסה להמשיך לדבר אליה בנתיים, לבקש שתצא ולדמיין אותה יורדת [כמו שעשיתי לאורך הצירים גם בבית].

באיזשהו שלב אני מרגישה כאילו היא עברה איזושהי מדרגה ואומרת להם שנראה לי שהיא בדרך החוצה.

המיילדת ענת וטושה מנסות לסדר אותי בפוזה בלתי אפשרית מבחינתי  - הרגליים עליהן והידיים של המיילדת חצי בתוכי ואומרות לי ללחוץ אותה החוצה.

אני מנסה לזוז ואומרת שאני לא יכולה והן אומרות לי שאני יכולה וצריכה ללחות כי צריך להוציא אותה עכשיו ושלא אחכה לצירי לחץ.

אני מנסה ולוחצת ולוחצת ותוך כדי מדברת איתה ועדיין מרגישה שאין בזה הרבה תועלת ואומרת משהו על זה וטושה אומרת לי "אבל הראש כבר בחוץ" וזה כן מגיע אלי ואני אוספת את עצמי ולוחצת את כולה החוצה.

היא יצאה עם רגליים כחולות וחבל טבור כרוך 3 פעמים סביב הצוואר.

מיד חתכו את חבל הטבור ובדקו אותה – אפגר 9.

אני נבהלת נורא ונרגעת קצת כשהיא מתחילה לבכות.

המיילדת מיד שמה אותה עלי ואני מסרבת לשחרר והם מאפשרים לי.

טושה וענת מסתכלות עליה ושתיהן אומרות שהיא נראית בדיוק כמו אחותה חוץ מצבע העיניים.

אני אומרת למיילדת שאני פשוט צריכה להרגיש אותה והיא מאפשרת לי ואומרת שתשקול וכל השאר אח"כ.

אני מחזיקה אותה ומסתכלת עליה ומודיעה לאיש שהגיע הזמן להחליט איך קוראים לה.  הוא בוחר בשם אורי [השם שהיה המועדף עליו מראש] טושה מאשרת שזה מתאים לה.

ואני ממשיכה להחזיק אותה ופשוט נושמת אותה ואיתה.

בגלל כל ההתרחשויות כן חשוב להם שרופא ילדים יבדוק אותה והם מבקשים מהרופאה לבוא לחדר הלידה לבדוק במקום לקחת את הקטנה ממני היא בודקת אותה ומאשרת שהכל בסדר.

אחרי עוד כמה זמן ענת וטושה מחליטות לנסוע. הן רוצות לנקות קצת את הבלגן השארנו בבית ולטושה יש עוד משמרת לילה להגיע אליה בערב.

בדרך אלינו ענת מוזעקת לעדו לידה כך שהיא לא נשארת לעזור לטושה וטושה מבקשת מה' שליוותה אותנו, כזכור בחלק מההתחלה בבית לבוא לעזור והיא נענית בשמחה.

אחרי מעל שעה לוקחים אותה ממני לשקול – 3175 ואז מבקשים לקחת אותה לתינוקיה והאיש הולך איתה ואותי מעבירים למחלקה.

לאור הלידה שהייתה אנחנו מחליטים לתת ויטמין K בזריקה. לכל שאר הפרוצדורות האיש מסרב חוץ מרחיצה כי היא מלאה במקוניום.

אני בנתיים מועברת למחלקה לחדר של ביות מלא כמו שביקשתי.

האיש מגיע עם הקטנה והיא מתחברת ומחילה לינוק במרץ. החיבור לא טוב.

כבר בחדר לידה היא הצליחה לפתוע אותי והרופאה שבדקה אותה אישרה שיש לה לשון קשורה, אבל אני ממשיכה להניק ומנסה למצוא תנוחה פחות כואבת.

מבקשים ממני לא לקום לבד ולקרוא לאחיות שילוו אותי לשירותים.

באיזשהו שלב אני עושה את זה ומרגישה די בסדר - חלשה מאד אבל די בסדר חוץ מזה.

כאמור הגעתי לבי"ח בלי כלום – בלי נעליים, בלי צחצונים אפילו בלי כלום.

שכנתי לחדר נותנת לי תחתוני רשת ומהאחיות אני מקבלת תחבושות.

אחרי עוד כמה זמן אני רוצה להתקלח וקוראת שוב לאחות שתלווה  אותי.

היא מלווה אותי עד הכניסה למקלחת ובתשובה לשאלתה אני אומרת שנראה לי שאסתדר לבד.

אני מתקלחת - אני זוכרת שסגרתי את המים והסתובבתי לקחת את הכותונת והדבר הבא שאני זוכרת הוא אותי שוכבת על הרצפה והמנקה מעלי. האיש סיפר לי שהוא שמע בום רץ למקלחת והמנקה שהייתה ליד פתחה את הדלת ומצאה אותי שוכבת על הרצפה. הם מזעיקרים את האחיות ואני מוחזרת למיטה. לחץ דם תקין לחלוטין, לוקחים בדיקת דם - המוגלובין 12.1. ההשערה הייתה שהתעלפתי כנראה בגלל שהתקלחת במים חמים זמן ארוך מדי כנראה וסביר להניח שגם בגלל המתח מהלידה.

מבקשים ממני להמשיך לקרוא לאחיות כל פעם שאני רוצה לקום.

האיש ואני מחליטים בדיון שאני לא אשאיר את אורי איתי ללילה - קשה לי מאד עם ההחלטה אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לשים אותה איתי במיטה מחשש שאתעלף שוב ואני לא מסוגלת לקום כל פעם לעריסה להוציא אותה כך שאני לא מרגישה בטוחה לקחת אחריות שהיא תישאר איתי ללילה וגם אני מבינה שאם אשאיר אותה איתי לא אצליח לנוח בכלל ואני רוצה ללכת הביתה מחר.

האיש נשאר איתי עד כמעט חצות ואנחנו מעבירים אותה לתינוקיה ללילה והאיש נוסע לישון בבית כשלפני זה הוא מביא לי כמה דברים שיהיה לי ללילה.

בכל פעם שקמתי בלילה לשירותים יורדים ממני מפלים של דם וכמעט כל קימה כזו מצריכה החלפת כל המצעים מתחתי במיטה.

אני מצליחה בלילה לנוח קצת ולאגור כוחות ובבוקר להנקת בוקר הולכת לקחת אותה בעצמי. במהך 5 או 5 וחצי השעות שהיא הייתה בתינוקיה היא לא אוכלת בכלל היא ישנה ופולטת/מקיאה עוד מקוניום.

אני לוקחת אותה לחדר והיא מתחברת ויונקת כמעט עד 11:00 רצוף.

באיזשהו שלב האיש מגיע ומביא לי דברים נוספים.

אני מבקשת בסיבוב רופאים בבוקר ללכת הביתה והרופאה אומרת שהיא רוצה לעשות לי שוב ספירת דם ואם לא יהיה משהו דרסטי אלך.

עד שנגמרות כל הפרוצדורות שלי ושל אורי מגיעות שעות הצהריים אבל אנחנו סוף סוף משתחררות הביתה.

 

קצת אחרי שנכנסנו ה ביתה אחים הגדולים של אורי מגיעים.

אחיה [בן 4 וחצי כמעט] ניגש אליה מלטף אותה נותן לה יד שתתפוס ואומר: שלום אורי אני אחיך הגדול ואני אוהב אותך.

אחותה הבכורה [6 וקצת] רואה אותו ועושה בערך אותו דבר ומבקשת גם לתת לה נשיקה ומתרגשת נורא.

הקטנה [שנה ותשע כמעט] מתעלמת גם ממני וגם מאורי.

 

הלילה הראשון היה קשה - היא לא ישנה בכלל, פולטת כמויות אדירות ולא רגועה. במשך היום למחרת היא קצת יותר רגועה אבל פולטת כמויות מסחריות.

ביום שני אנחנו נוסעים לד"ר ליבוביץ' היא מתירה את הלשון ומיד אחרי זה אורי מוצצת כמה מציצות עושה קקי [שלא היה מאז הבי"ח] ומייד בהנקה אחר כך אני מתחילה להרגיש שיפור.

עד למחרת הפצעים עוברים לגמרי והפליטות פוחתות.

בלילה אנחנו עדיין ערות ברובו.. אבל היא הרבה יותר רגועה.

אני מתאוששת לאט לאט וכולנו מתרגלים למצב החדש...

 

וזהו..   אני אמא לארבעה....




  
   שלחי אלינו חוויה
 תגובות שלכן לחוויה זו...

לצפייה בדירוג בית חולים זה
לאתר בית חולים מרכז רפואי הלל יפה


איפה ללדת. השוואת חדרי לידה על פי חוויות של יולדות
כל הזכויות שמורות לאימוטיב          עיצוב ובנית אתר - אימוטיב עיצוב ואינטרנט