יצירת קשר
בחרי על פי שמות בתי חולים בישראל  
בחרי איזור בארץ  
בחרי סוג לידה  
    או        
       רק חווית לידה מאבא       רק חווית לידה מאמא     כל החוויות   
      
 
      
לידה רגילה עם אפידורל,  יולדות ע"ש ליס (איכילוב), אזור המרכז

אני מנצלת את הזמן הקדוש הזה כשהילד ישן, כדי לומר את אשר עדיין על ליבי, כדי שתדעו אתן לקראת מה אתן הולכות אם בכל זאת תיכנסו בשערי ה... אהם... בית החרושת ליולדות הזה.

כמה שבועות קודם לכן הלכנו לסיור בבית החולים. המיילדת הנחמדה אך קורקטית למדי הסבירה לנו בגדול שהכול מצוין שם וכל מה שנרצה ונבקש יתגשם. כולל דולה וכולל "כמה מלווים שיכולים פיזית להיכנס לחדר". אין בעיה! הם תומכים בהכול! יש כך וכך רופאים, וכך וכך מיילדות וכו' וכו' וכו'. נהדר!

זה הולך להיות קצת ארוך, אם אין לך כוח לקרוא הכול, אני לא איעלב אם תקראי רק את הסיכום.

 

עד כאן ההבטחות, עכשיו המציאות.

 

אז ככה. הסיפור שלנו מתחיל ביום הראשון של שבוע 39.

לביקורת הראשונה הגענו (כמעט) הכי מוכנים בעולם. נבדקנו, בדקנו, שאלנו, התייעצנו, לא היינו בטוחים לגבי המקום (מרשמים של חברות וחברים) אבל זה הכי קרוב לבית אז זה הכי נוח - הלכנו על זה.

הביקורת הראשונה הייתה מצוינת, הכל תיקתק כמו שעון, והמיון החדש (יש שניים והם משום מה מעדיפים להשתמש בישן) היה נפלא. ואז הגיעה הביקורת השנייה. חיכינו בסבלנות לפקידה שהתפנתה, ונכנסנו תיקתק למוניטור - ואז המתנה. ועוד המתנה. ועוד. והזוגות המעטים שלידנו גם קצת לא מבינים, אבל מחכים. ואז עוברות שעתיים ולבן זוגי נמאס. לא מההמתנה הארוכה אלא מחוסר היחס. אף אחד בצוות המקצועי לא מתייחס, לא מתעניין ולא נותן תשובות. שבו וחכו. לא כי יש לחץ של יולדות שנראה לעין, לא, פשוט חוסר אכפתיות. אחרי שהלכנו והתלוננו ואיימנו שנלך לבית חולים אחר (ואז הם יפסידו את דמי הלידה שלי), תוך 5 ד' ראינו רופא ו 5 ד' אח"כ יצאנו הביתה. בדרך החוצה נאמר לנו שרצוי שנמנע מלהגיע בימי א'. הם לחוצים. אגב, הם שמחו מאוד לרשום את התלונה שלנו. "אין תקציבים" נאמר לנו. הזוגות שהמתינו בתור המקורי, המשיכו לחכות לתורם.

לא בהתלהבות יתרה הלכנו לביקורת נוספת. דווקא באותו יום המיון היה ריק וכנראה שגם בחדרי הלידה. הרופאים פשוט "התחרו" ביניהם על יולדות. אילו רק ידענו שזהו השקט שלפני הסערה... כי יום למחרת כבר הגעתי כדי ללדת.

בשעה 14:15 ירדו לי המים. שעה לאחר מכן הגענו מאושרים ומוכנים למיון "ליס" (בן זוגי עוד הזכיר לי שהעיף מבט בכניסה וראה את המיון החדש סגור). נכנסנו מהר, לא לפני שפקידת הקבלה עוד כעסה עלינו שלא נרשמנו עדיין כשבן זוגי עונה לה "ירדו לה המים!". לאחר שהפנו אותי מדלפק הקבלה למוניטור, חיכיתי בכניסה לחדר לאחות שתתפנה. חיכיתי עוד קצת. אפילו חיפשתי קצת יחס. "עוד רגע, אני עסוקה כאן עם מישהו" ענתה לי האחות. "יורדים לי המים" אמרתי לה בעודי נוטפת, חיכיתי עוד קצת ורק אז היא ניגשה אלי וחיברה אותי למוניטור. קצת כואב, לא נורא. גם פתיחה עדיין אין אבל צריך לראות רופא ולהתאשפז כי לא הולכים הביתה. הבדיקה קצת לא סימפטית וגם המוניטור מגרד, אבל אנחנו עדיין מלאי הומור. אחרי המוניטור התחילו לי הצירים, למזלי למדתי כמה תרגילי הרגעה ביוגה כך שמצבי היה טוב יותר מנשים אחרות שנראו סובלות והן עוד רק בתחילת התור. המתנו להתפתחויות. במסדרון. ועוד המתנה ועוד יוגה וחוזר חלילה. ברקע כבר נשמעים הממתינים האחרים שהגיעו מוקדם יותר בצהריים (שחלקם לביקורת, בדיקה, אשפוז או לידה - אין לדעת המיון לא ממיין!) שהם מחכים כבר 3 שעות, או 4! הבנו שגם ביום חמישי אחה"צ לא כדאי לבוא... ועוד המתנה ועוד יוגה. לא נורא, עדיין לא נורא כואב. וחוזר חלילה. והמיון מתמלא ועדיין אותם אנשים ממתינים, 4 ו 5 שעות!!! בן זוגי מתחיל להתעצבן אבל תומך (מאוחר יותר הוא יאמר לי שאם לא הייתי בכאבים, כבר מזמן היה הופך שולחנות). אנחנו מדברים עם זוגות אחרים ומבינים את האנדרלמוסיה, אבל מחכים, כי לאן נלך עכשיו? כבר ירדו לי המים. אולי עוד מעט יגמר הסיוט ונעלה לחדר לידה והכול יהיה בסדר. ועוד קצת המתנה במסדרון. כבר רואים את האור! עוד קצת.

 

...הרצה מהר קדימה...

 

קצת יותר מ 5 שעות אח"כ כבר עלינו ליולדות ב'. לא, זוהי רק מחלקת המתנה ללידה. ואני כבר בצירים!!!

יוגה! יוגה! יוגה! אני לא מרגישה את העובר, צריך מוניטור. צירים!!! אני לא יכולה לזוז בגלל המוניטור. מזל שגם הדולה שלי הגיעה. מה זאת אומרת אסור דולה?! לא משנה, היא חברה שלי. לא דולה! אה, עכשיו גם אסור יותר ממלווה אחד, כי לילה ושלושת השותפות שלי לחדר (!) צריכות ללכת לישון. מה אתן עסוקות בפרוצדורות ובירוקרטיות עכשיו? אלו האנשים היחידים שמקלים עלי את הסבל עכשיו. אני ב-צ-י-ר-י-ם-!-!-! והמוניטור מחובר אלי אז אני לא יכולה לזוז וזה הכי נורא. עוד כמה "מילות עידוד" מהאחות (לא באמת, היא כמעט גערה בי על כך שזזתי והמוניטור לא יכול לרשום ככה) והמתנה. צירים!!! המתנה. צירים!!! ובדיקת רופא, לא סימפטי (גם הבדיקה לא סימפטית, אבל במיוחד הרופא שקצת הפריעה לו שאני מעכבת אותו. סליחה ד"ר) ו... הרצה מהירה קדימה... והנה הגיעה הרגע המיוחל - הולכים לחדר לידה!! סוף סוף!! כנראה שנמאס להן מאיתנו...

 

בחדר הלידה כבר הרוב היה הרבה יותר טוב, מבחינת היחס כן? המיילדת הייתה נהדרת. אנושית. או! בן-אנוש ראשון מכל הצוות הזה! מזל... גם המרדים היה בסדר גמור. ממש בסדר, הוא אפילו חיכה לי כמה דקות. פה ושם צץ רופא, או אחראית משמרת אבל לי זה לא משנה, אני כבר מרחפת על ענן אפידורל... העולם צבוע בצבעים יפים עכשיו...

ואז קורה מה שכל אמא חווה, ועוד בלידה ראשונה. התרגשות וכל מה שמסביב... עכשיו, אחרי 14 שעות של צירים ובסופם לידה, לוקחים אותי לחדר. אנוח קצת והקטנצ'יק יחזור אלי. פרק ב' - האשפוז -

 

אוי, מה חשבתי לעצמי?! הכניסו אותי שלישית לחדר של שתיים (במסדרון!). טיפשונת שכמותי! ללדת בשעה כזו? זו שעת הביקור! לנוח? לא בא בחשבון! לא פרטיות, לא מנוחה. גברת, תהיי מנומסת. תודה.

וכך נמשכים להם יומיים של אשפוז (שמרגישים כמו שבועיים) ועוד חצי יום של שחרור. אחיות אנטיפטיות, לא כולן, היו שתיים-שלוש בסדר. וזה עוד במחלקה. בתינוקייה צרחות של תינוקות ואווירה כללית של אדישות. אני יכולה להבין את האחיות והרופאים, אלפי תינוקות עברו להן מתחת לעיניים והידיים, אי אפשר להישאר אמפטיים כל כך הרבה, אבל אני הרגשתי קצת לא בנוח מהעניין הזה, הילד שלי שם. ומנוחה? פרטיות? בדיחה. יולדת אחת יצאה, אחת נכנסה והלכה מייד למלונית (אולי היחס כל כך ירוד כדי לקדם את המלונית ב 1200 ש"ח לילה?) ואחת אחרת נכנסה באמצע הלילה, ואחת אחרת השתחררה...והאחיות שמחליפות משמרות? אפשר קצת שקט כאן?! ילדתי עכשיו! והשירותים? עדיף לא לתאר. בכל זאת בית חולים.  והרעש מהלובי כל היום. מהבוקר עד הלילה ובסוף באים אלינו בטענות כי ישבנו שלושה בלובי ואכלנו אחרי שעות הביקור כשאנחנו בין חמולה אחת למשפחה מורחבת אחרת, כששעות ביקור הן המלצה בלבד בשבילן. טוב, אם לא מעירים להן, הם יבינו זאת מעצמן? מזל שנמצא לבסוף מאבטח אחד אסרטיבי מספיק שיוציא חבורה שפתחה שולחן וודקה-רד בול בלילה באמצע לובי המחלקה כאילו הם בבית.

בבוקר של יום השחרור פספסתי את הדרכת ההנקה כי המתנתי יותר משעתיים לבדיקת הרופא לתינוק שלי שנקבעה, איך לא, לאותה שעה, ואם לא די בכך, מול עיניי הם התבלבלו בין בני לבין תינוקת אחרת שהמתינה גם היא לבדיקות רופא (אבל אחרות לגמרי) בגלל ששמות המשפחה שלנו מעט דומים. התנצלות על השערורייה? התחמקות! כנראה שזו לא הפעם הראשונה.

והשחרור סוף סוף מבית החולים. שמישהו יסביר כבר לעזאזל לאן ומתי צריך להגיע לכל מקום? ולמה זו אשמתי שבכל מקום מעכבים אותך עד שאת מגיעה בדיוק בזמן – להחלפת משמרות של האחיות...

 

אבל העיקר. בסוף חזרנו שלושה הביתה. התחילו החיים האמיתיים...

 

לסיכום, גם אם "בסיור" הכול נראה מושלם, ומבטיחים לך מה שמבטיחים לך, קחי בחשבון שהמיון "קורס" כשיש לחץ ושאולי ההמתנה שלך תהיה אין סופית ובלתי נסבלת, מהרגע שנכנסת לשם הזמן שלך הוא חסר חשיבות, שהיחס של הצוות מאוד טכני ולא נעים (למרות שפרטים מתוכו מקסימים ונהדרים אבל אין בהם להעיד על הכלל), שאין פרטיות ולא תמיד מנוחה (אם יש לך מזל, יהיו לך שותפות שקטות לחדר עם משפחות מתחשבות) ורמת ההיגיינה בחדרי האשפוז לא מהגבוהות גם אחרי שמנקים שם. אם בכל זאת החלטת ללכת ל"ליס", היעזרי בהמון סבלנות, מלווה תומך, דולה (מומלץ!!!) והרבה מזל. אני מאחלת לך חוויה טובה בהרבה ולידה קלה. אל תדאגי, לפחות המיילדות טובות.




  
   שלחי אלינו חוויה
 תגובות שלכן לחוויה זו...

לצפייה בדירוג בית חולים זה
לאתר בית חולים יולדות ע"ש ליס (איכילוב)


איפה ללדת. השוואת חדרי לידה על פי חוויות של יולדות
כל הזכויות שמורות לאימוטיב          עיצוב ובנית אתר - אימוטיב עיצוב ואינטרנט