זו היתה הלידה ה-3 שלי בניתוח קיסרי, כך שכבר ידעתי בדיוק לקראת מה אני הולכת.

הפריע לי שלא נתנו לבן זוגי להיות איתי לפני הניתוח, כך שבעצם חיכיתי לבד.

שאלו אותי אםאני מוכנה שסטודנטים יהיו נוכחים בניתוח. לא רציתי, אבל אחרי שהרופא המנתח ניגש אלי והסביר לי את חשיבות הדבר, הסכמתי שיהיה סטודנט אחד ושרק יצפה מהצד. לגמרי לא הייתי מודעת שבעקבות זה- אשמע כל מהלך וכל תיאור במשך הניתוח. המרדים היה מקסים והניתוח עבר בשלום. בקושי הצלחתי להחזיק את העיניים פקוחות, אבל ברגע שהיא יצאה- "קמתי" לתחייה. עוד חשבתי לבקש מהם לפני שהם תופרים- לבצע איזו מתיחת בטן קטנה, אבל הסתפקתי בלשאול, אם לא שכחו כלום בפנים.

אח,כ לקחו לי את התינוקת לתת לה חמצן ולא נתנו לה להיות איתי וזה היה מאוד מאוד קשה, כי ראיתי אותה רק 6 שעות אחרי הניתוח.

קשה לי לחשוב על כך שלא אעבור שוב את החוויה המדהימה הזו- המפגש עם היצור שבראתי- הילד שלי, אבל נראה שאאלץ להשלים עם המצב....