יצירת קשר
בחרי על פי שמות בתי חולים בישראל  
בחרי איזור בארץ  
בחרי סוג לידה  
    או        
       רק חווית לידה מאבא       רק חווית לידה מאמא     כל החוויות   
      
 
      
לידה רגילה עם אפידורל,  הדסה עין כרם, ירושלים והסביבה

ילד ראשון, הריון ראשון. 
אז במשך הריון שלם, שהיה תקין ומדוייק ממש לפי הספר, פנטזתי לי על לידה טבעית ופעילה ואפילו בחרתי ללדת בהדסה עין כרם למרות שאני גרה מרחק כמעט שעה נסיעה, רק בגלל שהם "זורמים" מאד עם יולדות ועם לידות טבעיות. 
אבל... סיפור שקרה כך קרה - בבוקר שבוע 39+1 קמתי לי עם כמה טיפות דימום(שבוע אחרי שהפקק הרירי כבר יצא לו) וכמו שאומרים בספרים לרוץ לבדוק כל טיפת דימום, כך עשיתי כמו ילדה טובה. במרכז לבריאות האשה יושבים אני ובעלי ומקשיבים בהנאה למוניטור שיצא תקין ומשם ממשיכים לרופא נשים התורן לאולטראסאונד שם נצפה מיעוט מים רציני. הרופא מודיע בחגיגיות שאם הוא המחליט, היה מיילד אותי כבר וביקש אותנו לנסוע לבית החולים. 
המומים עוד עברנו בבית כדי לסיים לארוז תיק(!) ועלינו לירושלים. הגענו, ועודנו מקווים תוך כדי המתנה שבבדיקה יתגלה שהרופא בקופ"ח פספס איזה כיס מים(או כמה) ושהכל בסדר. ובכן, מסתבר שלא. אכן מיעוט מים שלא משאיר מקום לספק ומאשפזים אותי במחלקה להריון בסיכון גבוה, רוצים להמתין יום ולראות מה קורה, סיכוי גבוה שיוחלט על זירוז. 
למחרת בבוקר(יום שבת) מגיע פרופסור, ולאחר בדיקה קצרה מחליט שאני אכן צריכה ��הכנס לזירוז ומעכשיו זמננו שם הופך להמתנה שיתפנה חדר לידה. אני מתחילה להתפלל שיתפתחו צירים באופן טבעי(לאחר שבערב שלפני היו צירים טיפונת כואבים ולא סדירים שנעלמו להם לקראת הבוקר). לקראת הצהריים מתחילים שוב צירים ואני מגלה שכשאני צועדת אני מפסיקה להרגיש אותם אז מתוך רצון מצחיק לשמור על הגחלת, אני נשכבת במיטה ומכריזה שביתת תנועה(כך עבד הרציונל שלי באותו רגע). הצירים הולכים ומתחזקים אבל עדיין לא שומרים על סדירות מספקת. המוניטורים שאני עושה כל כמה שעות ממשיכים לצאת תקינים. אני מבקשת אולטרסאונד או בדיקה פנימית ומסבירים לי א. שהיום שבת ואין טכנאי לאולטרסאונד וב. שהרופא ראה את המוניטור שלי ואמר שיבדוק אותי כשהצירים יהיו סדירים ולא לפני.
אז אנחנו מחכים ומחכים והצירים כואבים, מתזמנים ואין סדירות אבל אני מתחילה להרגיש כבר מעט לחץ למטה. בינתיים חוזרת למשמרת לילה אותה אחות מדהימה שהייתה לילה לפני ושואלת אותי בתדהמה "את עוד פה?! ראיתי אותך כבר אתמול עם צירים..." אמרתי לה שאני מרגישה תזוזה שם למטה אבל שהצירים לא סדירים והרופא אמר ובלה בלה בלה, מפה לשם, אני כבר לא זוכרת מה קרה קודם, היא מתקשרת לחדרי לידה שיגיע רופא מ-י-ד לבדוק אותי כי היא רואה על הפנים שלי שאני כבר בלידה ובו בזמן פתאום תדירות הצירים הופכת לציר כל 2-3 ד��ות וכואבים! אני כבר מזמן חזרתי לרגליים ומתרגלת את כל העינטוזים המוכרים של לידות פעילות. 
הרופא מגיע, צ'יק צ'ק מחליק את היד פנימה והופ, מסתבר שאני עם פתיחה של 6 וראש בספינה 1. מובילים אותי מהר לחדר לידה ועכשיו מתחיל האקשן - 
אין זמן לחוקן, אין זמן להכנס למקלחת, ובגלל מיעוט מי שפיר מחברים אותי לשקית נוזלים. לא הספקתי להגיד ג'ק רובינזון והתחילו צירי לחץ אבל אין מספיק פתיחה אז לא ללחוץ(אמאל'הההה זאת תחושה זוועתית!) אני מנסה להיות אמיצה אבל זה פאקינג כואב!!! אני מסתובבת ועולה על שש, בעלי היקר מתחיל לעסות לי את הגב עם שמנים, באותה נקודה גם ירדו לי המים(המעט שהיו...) ואני מוצאת את עצמי צועקת בצירים, מה שנראה לי על עצמי סוראליסטי ומוזר,אני מפנימה כאב בד"כ.
בבדיקה הבאה חדשות טובות, אנחנו בפתיחה של 8 ראש ממשיך לרדת לו. ממשיכה לכאוב ולצעוק, בבדיקה הבאה שוק - הרופא הקודם טעה(בא רופא אחר עכשיו לבדוק), הפתיחה עדיין 6. כנראה שבדק במהלך ציר וזה הטעה אותו. החדשות האלה הרסו אותי, הרגשתי מובסת מכל מה שהחזיק אותי לעמוד בכאבים הקשים האלה. אני תולה עיניים גדולות ותוהות במיילדת ושואלת אותה כמה זמן זה יכול להמשך ככה עד שאוכל ללחוץ - "חצי שעה? 3 שעות? 7 שעות?" והיא תולה בי מבט בחזרה, מבט שאומר כאילו 'הכל יכול להיות' וזה רק מפיל אותי עוד יותר. הרגשתי ממש מיואשת, שכאילו התקדמתי והחזירו אותי אחורה. המיילדת רואה את המצוקה ומחליטה בכל זאת להציע לי בעדינות אפידורל ואני לא יודעת איפה לקבור את עצמי. מצד אחד - 9 חודשים של הכנה לדבר אחד ומצד שני, המציאות טופחת. אני מתלבטת ומתלבטת דקות ארוכות ותוך כדי הצירים ממשיכים להכות, כאילו לשכנע אותי להישבר ולבסוף אני צועקת לה - רותי! יאללה בסדר, תנו לי אפידורל!
פחדתי מאד. קודם כל יש לי פחד לא רציונלי ממחטים וכאלה, אני מהמתעלפות. האינפוזיה בזרוע הפריעה לי כמעט כמו הצירים. בנוסף יש את כל נושא הסיכונים בהליך מתן האפידורל, את הסיפורים הרבים על המרדימים המפחידים והלא נחמדים ואת זה שבכלל לא רציתי לקחת אפידורל. המרדים הגיע תוך כמה רגעים ובניגוד לציפיות היה פשוט מקסים ועדין. אני כל כך כל כך פחדתי שיגיע ציר באמצע ולא אצליח שלא לזוז וכמובן שהגיע ציר באמצע ואני צועקת למיילדת "רותי, אני לא מצליחה, הבטן קופצת לי לבד, אני אזוז, אני אזוז!" כבר ראיתי איך אני יוצאת נכה מכל הסיפור הזה. המיילדת ובעלי החזיקו אותי והיא הנחתה אותי ממש ליד האוזן איך לנשום ולהתכנס בעצמי כך שלא אזוז, ובאמת הם אומרים שלא זזתי בכלל(אני הרגשתי כאילו פרכסתי שם בכל החדר...). 
חזרתי לשכב על הגב, כעבור 15 דקות בערך ועוד כמה צירים קשים האפידורל התחיל לעבוד וכעת כל מה שאני חשה זה רק לחץ קל במהלך כל ציר. נותר לנו כעת להמתין לפתיחה המיוחלת. כעבור זמן שנראה לי ממש קצר(חצי שעה?) בדיקה מראה פתיחה של 9! כנראה שהאפידורל עזר לגוף "לשחרר מעצורים" ועכשיו מחכים ממש עוד קצת לסגור 10. בעלי ואני מוצאים אפילו זמן עכשיו לכמה צחוקים בינינו ומקשקשים קצת עם המיילדת ופתאום אמאל'ה, אזעקה כזאת מלחיצה מתחילה לפעול ואיזה חמישה אנשים רצים לחדר, המיילדת כבר לא מחייכת וכולם נראים לחוצים - ירידות בדופק עוברי. שמו לי מסכת חמצן והרופא הכניס יד והחל לעסות את הראש של התינוק. זה עזר והכל נרגע. אחרי כמה דקות זה קרה שוב, ושוב פיצי מקבל מסאג' מפנק בקרקפת. אחרי זה שוב כמה פעמים ירד לו הדופק ואני מצליחה לייצב באמצעות נשימות עמוקות לתוך מסכת החמצן. במהלך ההמתנה רופא אחד בדק מנח פעמיים, בפעם הראשונה לא הצליח להרגיש, בפעם השניה אמר שנראה לו בסדר, העורף קדימה. רופא אחר, זה שעתיד ליילד אותי מגיע ולאחר התייעצות קצרה עם המיילדת מחליטים להתחיל "להלחיץ" אותי, כי העובר במצוקה. יאללה בלאגן!
לוחצת ולוחצת ולוחצת ולוחצת...... ו........ פלאי האפידורל, אני לא לוחצת מספיק טוב. הוא מתקדם לאט מידי והוא גם ככה במצוקה ויש מיעוט מים. הרופא מחליט על וואקום, אח, איזה באסה, אבל כבר מזמן התנופפו להן הפנטזיות שלי דרך החלון. את האפידורל הפסיקו לי (ואפילו לא הוספתי מנה אחת מעבר לראשונית שנתן המרדים). חיברו את הכיפה הקטנה והוא מושך ומושך. בעלי אוחז ברגל מצד אחד, המיילדת ברגל השנייה ומחזיקה לי את הראש, ועוד ציר, ועוד ציר ועוד, ולחיצה....... ולחיצה..... ו..... אמאל'ה סכין!!!!!!!! כל כך פחדתי מהרגע הזה(והם עוד ניסו, החמודים, הבאתי להם שמן שקדים והם באמת ניסו), אבל כנראה בגלל האפידורל, לא ממש הרגשתי את זה. וממשיכה ללחוץ וללחוץ ולבסוף הרופא אומר להכניס אותי לקיסרי. וואט דה פאק? לא רוצה ולא רוצה! בעלי שכבר מזמן מחליף צבעים מרוב פחד(מראש יש מיעוט מים, אהובתו צורחת וכואבת, הוא ידע כמה אני רוצה לידה טבעית והוא רואה אותי מקבלת "נה" במקום זה, העובר במצוקה, החדרת המחט לגב והפחד שאני אזוז באמצע והוא ישאר עם תינוק ואשה נכה, ידע כמה אני מפחדת מהחתך ופתאום חותכים אותי, ופתאום התערבויות ועכשיו זה...) נראה כאילו דפקו לו עוד איזה מחבת מברזל יצוק לראש. בינתיים כבר רוחשות סביבי מיילדות, מורידות לי את כל התכשיטים, הטבעת נישואין, הצמיד מהרגל, הכל ירד, יואו, זה אמיתי, אני נכנסת לניתוח קיסרי, אני לא מאמינה! התחננתי לרופא שייתן לי עוד ציר אחד לנסות, רק עוד אחד, בבקשה...  הוא הסכים וחיכינו לציר, המיילדת מפמפמת לי באוזן הכנות "ממש תעשי ככה... ותנשמי ככה וקדימה את יכולה וזה וזה..." והנה הציר מתחיל ואני לוווווחחחחחחחחחצצצצצצצצצתתתתתתתתתת!!!!!!!!!!!!
והופ. יש לי תינוק על הבטן, במקום בתוך הבטן.
ומיד לקחו לי אותו, הוא לא נראה כל כך טוב. קיבל רק 8 באפגר הראשון. הנשימות נשמעו לא טוב והוא היה קצת כחול(שלא נדע...). בעלי עומד המום לידי, ידיים לצידי הגוף, מבט מזוגג. אני מורה לו שילך לעמוד ליד הגוזל, שבינתיים התחיל לצווח בהיסטריה, בכי מהול בחירחורים מפחידים. הצוות מסביב לו בשולחן הקטן הזה ואני צועקת לו "שים עליו יד, תיגע בו!"  והוא מציית כמו רובוט, ונראה עדיין המום, ממש בשוק ומפוחד כמו שבחיים לא ראיתי אותו. 
באפגר השני הגוזל כבר קיבל 10. עטפו ונתנו קצת לאבא בזמן שסיימו לטפל בי, ורק אז הביאו לי אותו כבר. האבא הטרי נעלם לשירותים לאיזה 10 דקות, כבר שלחתי את המיילדת לבדוק שהוא לא התעלף או מקיא שם את נשמתו. הוא חזר אלי, טיפה התעשת וסוף סוף התחיל לצלם.... ואני? אני כבר התאהבתי בשנייה שהגוף הקטן הזה נחת לי לחצי שנייה על הבטן לפני שלקחו אותו שוב, לפני שבכלל הספקתי לראות את הפנים שלו. שלפתי ציץ והקטן התחיל לינוק בתאווה.
נכנסנו לחדר לידה בסביבות 23:00 עם פתיחה של 6. פיצי יצא ממני ב-05:04 לפנות בוקר.
טוב, ועכשיו ממש ברצינות, חוות דעתי על בית החולים הדסה עין כרם - לידה ומחלקת יולדות ג'(ביות מלא כ-מ-ו-ב-ן):
שני מינוסים:
1. הגעתי לחדר לידה כשהייתי כבר בלידה כי אף אחד לא מיהר לבדוק אותי למרות שביקשתי.
2. הרופא שבדק מנח ואמר שהעורף קדימה ט-ע-ה! כתוצאה מכך הגוזל שלי יצא עם כיפה בולטת של וואקום על המצח שלו, לא רחוק מהפנים!
ועכשיו לפלוסים: הצוות מרגע הגעה ועד לשחרור היו מדהימים אחד אחת! המיילדת רותי הייתה פשוט מותק לא נורמלית. הרופאים, המיילדות האחרות, המרדים, האחיות, כולם. תודה לכם! במחלקה היה פשוט מצויין, הרגשתי עטופה בחיבוק חם(מי צריך מלונית....). הלילות היו קשים כי הייתי מותשת, תפורה ומדממת ואת בעלי שלחתי הביתה לישון כמו בן אדם. הגוזל היה חסר מנוחה כל הלילה ובאה אחות ועזרה לי. ישבה איתו טיפה והוציאה לו אוויר בזמן שנמנמתי, השכיבה אותו איתי במיטה והראתה לי איך להניק בשכיבה. בקיצור, אני סופר מרוצה, אין על יולדות ג', בסיבוב הבא אין ספק שאני חוזרת שוב!



  
   שלחי אלינו חוויה
 תגובות שלכן לחוויה זו...

לצפייה בדירוג בית חולים זה
לאתר בית חולים הדסה עין כרם


איפה ללדת. השוואת חדרי לידה על פי חוויות של יולדות
כל הזכויות שמורות לאימוטיב          עיצוב ובנית אתר - אימוטיב עיצוב ואינטרנט