יצירת קשר
בחרי על פי שמות בתי חולים בישראל  
בחרי איזור בארץ  
בחרי סוג לידה  
    או        
       רק חווית לידה מאבא       רק חווית לידה מאמא     כל החוויות   
      
 
      
לידה בניתוח קיסרי,  מרכז רפואי בני ציון, אזור צפון

הגעתי ללידה בסוף שבוע 42 (ללא כל סימני לידה). קיבלתי סוג של השראת לידה (טמפון עם פרוסטוגלנדינים), בשעות הבוקר. צירים החלו לאיטם. רציתי לידה טבעית ככל האפשר. העברתי כ-15 שעות של צירים כואבים בתדירות שהגיע לכל דקה (הרבה מקלחות - אין מקלחת בחדר הלידה). המיילדת שהייתה איתי סייעה והייתה סבלנית. בבדיקת פתיחה ראשונה ב-4:00 בבוקר, היתה לי פחות מסנטימטר פתיחה... והטמפון של הזירוז יצא החוצה... לא הכניסו חדש (לא הצלחתי להבין למה). חיכו לבוקר (הצירים כמובן נהיו בנתיים פחות ופחות אפקטיבים). בבוקר בביקור רופאים, כל הפמליה שהגיעה לחדר שלי, דיברה מעל הראש שלי, לא איתי בשום שלב. כל הפמליה יצאה ונשאר רופא אחד (גונן, נדמה לי),  שפחות או יותר דחף ידיים בלי לשאול אותי, בלי לדבר איתי (פשוט הרים את החלוק). הרגשתי כמו איזה פרה ברפת. לחץ עלי לקבל פיטוצין, וזילזל בשאלות ותהיות שהיו לי לגבי אפשרויות אחרות. התחלתי לקבל עירוי פיטוצין. הצירים היו מאוד חזקים, ולאחר לילה של צירים ובלי שינה, התיאשתי וביקשתי אפידורל (מה ששבר אותי יותר מהכאבים הייתה העייפות). הגיע די מהר המרדים (נאמר לי שזה מנהל המחלקה). הכניס אפידורל והלך. די מהר היה ברור שהאפידורל לא עובד. רק שעכשיו הייתי מרותקת למיטה עם עירוי בגב, בלי יכולת לעזור לכאב בתנועתיות. נאנקתי מכאבים, המיילדות ניס�� להתקשר מספר רב של פעמים למרדים כדי להגיד לו שמשהו לא בסדר ושיבוא לסדר את האפידורל. הוא סרב, ואמר שהוא יודע שהוא עשה זאת מצויין הפעם הראשונה. אחרי 4 שעות (!) הוא שלח מתמחה שלו שיבדוק. הוא הגביר את המינון, וכשאני צועקת מכאבים שאל אם עכשיו זה בסדר... לבסוף הוציא את המחט, והכניס אותה מחדש. הפעם המצב היה טוב יותר, והיה אפקט של שיכוך, אם כי ככל שעירוי הפיטוצין התקדם (המינון גדל עם הזמן), היה ברור שאו שיש לי עמידות מסויימת לאפידורל או שגם הפעם העבודה הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. הפעם כבר לא ניסיתי לקרוא למרדים, ופשוט סבלתי לא כל כך בשקט. בסביבות אחה"צ הגיע הרופא, שהיה כולו מתק שפתיים (והרבה זיוף ושקרים). בדק, וראה שאני רק בפתיחה של 3 ס"מ (לא בלידה אקטיבית). זה השלב שלטענת הרופאה שלי בדיעבד, היו צריכים להפסיק את הפיטוצין, לתת לי ללכת לישון, להמשיך מוניטור (כדי לוודא שהכל בסדר), ולהתחיל הכל מהתחלה למחרת בבוקר. במקום זה הוא התחיל מאיים עלי בקיסרי, ונתן לי את הפתח היחידי שנותר כהגדרתו (שקר מוחלט), פקיעת מי שפיר (שהייתה לחלוטין לא רלוונטית, ולא אמורה לזרז שום דבר, אלא מטרתה היחידה הייתה להכריח אותי להגיע לקיסרי מספר שעות מאוחר יותר). האיומים בקיסרי + העייפות והכאבים עשו את שלהם ובטימטומי הסכמתי לפקיעת מי שפיר, וסבב פיטוצין חדש. זה לא עשה כלום מבחינת ��פתיחה. ב 21:00 בערך, הוא הודיע לי שאני אפסיק לאכול כי אני כנראה הולכת לקיסרי (מה הוא צריך אותי על הראש שלו באמצע הלילה..) בסביבות 23:00 בלילה העבירו אותי לניתוח. שם החוויה הנפלאה לא הסתיימה. אמרו לי לעבור בעצמי מהמיטה של חדר הלידה למיטת חדר הניתוח (כאשר יש לי חצי גוף רדום מאפידורל..., בקושי שלטתי על התנועות). לאחר מכן המרדים אמר לי לשבת ולהחזיק את עצמי בלי לזוז כדי שהוא יוציא את המחט של האפידורל ויכניס לי ידש, כי ברור היה שההרדמה הנוכחית לא מספיק טובה לטובת ניתוח (גם לא סתם חיזוק שלה..), כלומר פעם שלישית דקירה בגב, רק שהפעם אני אמורה לשבת משום מה ולא לזוז, כאשר יש לי צד שלם רדום. ניסתי לצעוק ולהגיד שאני לא יכולה להחזיק את עצמי יציב, ושיעזרו לי כי אני לא רוצה לזוז כאשר הוא דוקר לי את הגב. התעלמו ממני לחלוטין, ואני החזקתי בכל כוחותי את הרגל שלא הרגשתי מקופלת לגוף וקיוויתי לטוב. אח"כ השכיבו אותי. לא לדבר על חוסר הרגישות לפרטיות: מליון אנשים מסתובבים מסביב כשאת חצי עירומה, ואין אף אחד שמנסה לכסות אותך ברמה המינמלית, כדי שלא תרגישי כל-כך ערומה. אח"כ הם התחילו בניתוח (זה נחשב ניתוח בחירום, אז לא היה איתי מלווה). אני אסמטית, והתחיל לי או התקף אסתמה, או התקף חרדה, כך או כך התקשתי לנשום. צעקתי שאני לא נושמת ואני הולכת למות, התעלמו ממני. חיפשתי את המרדים, וגיליתי אותו יושב על כסא ישן שינה עמוקה כשני מטר מאחורי. אני מכירה סיפורים כאלה שנגמרו במוות. במקום להעיר את המרדים, המנתחים בסופו של דבר ביקשו מהאחות המיילדת שתפקידה היה לקבל את הבן שלי אחרי לידתו, לשים לי מסיכת חמצן. היא לא אחות חדר ניתוח, ושמה לי את המסיכה בצורה לא נכונה כך שבפועל זה חנק אותי. ניסיתי להתחמק מהמסיכה בהפניות של הראש ימינה ושמאלה (כי הידיים קשורות), ולהגיד לה שתפסיק. אני חושבת שבאיזשהו שלב היא קלטה, או שהבן שלי נולד, והיא הלכה לקחת אותו, אני כבר לא בטוחה. זכיתי לתת לו נשיקה קטנה. אח"כ הרופאים היו צריכים לסגור. במקור ביקשנו איסוף של דם טבורי. בשלב הזה שני המנתחים התחילו לצעוק אחד על השני. אחד כנראה ניסה להזכיר לשני שביקשתי לקיחת דם טבורי, והשני צרח עליו, שזה לא מעניין אותו עכשיו, ושהאישה מדממת "היא מדממת, היא מדממת, מה אתה רוצה שהיא תמות" חילפוי הדברים המרגיעים נמשכו בצרחות עוד דקה או שתיים. אני לא יודעת אפילו מי צדק, אבל הצעקות המפחידות האלה מעל הראש שלי לא היו צריכות להיות. גם אף אחד אחרי הניתוח לא התנדב להסביר לי מה קרה שם, או מה גורל הדם הטבורי, והייתי צריכה להתחננן שיבואו לדבר איתי. היה ברור שאני מקבלת תשובות מתחמקות. 40 שעות בחדר לידה, יומיים וחצי ללא שינה עמדו לטובתם. וויתרתי על תשובות ברורות. (דם טבורי לא נלקח). האישפוז היה סביר (אוכל, אחיות, נקיון). יעוץ ההנקה היה לא מקצועי להחריד. למרות שעברו דרכי 5 מדריכות הנקה כאלה ואחרות (כנראה חלקן מתלמדות, ואז עוד לא ידעתי את ההבדל בין מדריכת הנקה, לבין יועצת הנקה). כל המדריכות למינהן טענו שהוא יונק נהדר. בדיעבד, הבן שלי לא קיבל אוכל בכלל במשך 24 שעות. זאת הבנתי מיועצת ההנקה הפרטית שהבאתי לבית החולים, שאחרי שעתיים נסיונות לגרום לו לינוק, שלחה אותי לשאוב, ואח"כ המשיכה לסייע לי במשך חודשים נוספים. אגב, כנראה ששאריות של קרישי דם מהניתוח מנעו ממני להיכנס להריון במשך 3 שנים (הבן שלי היום בן 4 וחצי), ורק אחרי צילום רחם ששטף את כל השאריות האלה, היום אני בהריון, ומחפשת איפה ללדת... טרם מצאתי...

שומרת נפשה ותינוקה תרחק........




  
   שלחי אלינו חוויה
 תגובות שלכן לחוויה זו...

לצפייה בדירוג בית חולים זה
לאתר בית חולים מרכז רפואי בני ציון


איפה ללדת. השוואת חדרי לידה על פי חוויות של יולדות
כל הזכויות שמורות לאימוטיב          עיצוב ובנית אתר - אימוטיב עיצוב ואינטרנט