יצירת קשר
בחרי על פי שמות בתי חולים בישראל  
בחרי איזור בארץ  
בחרי סוג לידה  
    או        
       רק חווית לידה מאבא       רק חווית לידה מאמא     כל החוויות   
      
 
      
לידה רגילה,  בית החולים לגליל המערבי – נהריה, אזור צפון

שבוע 39+1 ואני פקעת עצבים , רוצה כבר ללדת! הצירים סוף סוף התחילו  ב-2:00 לפנות בוקר של יום שבת ה-22/8/09 (יומיים לאחר שסיימתי לעבוד ולקחתי חופשה מהעבודה) צירים כל 10 דקות שלא איפשרו לי לישון. עברתי את הלילה ואת הבוקר בבית ורק ב-13:00 הצירים הגיעו כל 6 ד' בערך. כואבים מאד! הגענו ב-13:30 בערך למיון יולדות בבי"ח לגליל המערבי בנהריה.

קיבלה אותי אחות זוועתית, ישר דחפה לי ליד כוסית שתן וביקשה ממני ללכת לעשות בדיקה, זאת אחרי שהיא שאלה כל כמה דקות צירים, אמרתי כל 6 ד' והיא אמרה שבטח באתי מוקדם מידי. בשירותים היה לי ציר שמאד כאב ובכיתי, תוך כדי אני שומעת אותה צועקת לי "למה את בוכה" , אני עונה: "כי כואב לי", והיא ברוב חוצפתה צועקת לי מבעד לדלת "את צריכה ללדת, את רוצה רחמים?". הציר מסתיים, אני כולי בשוק ובעצבים יוצאת אליה ובתוקפנות משהו רוקקת לעברה : "יש חוק נגד בכי? אני אבכה ואני גם אצעק כמה שארצה!". היא סתמה. וחיברה אותי למוניטור. הצירים לא היו ממש מסודרים והיא שוב סיננה לה משהו שנשמע מזלזל. אחרי כמה זמן באה רופאה נחמדה וביקשה ממני לבוא להיבדק. ��שתה לי אולטרסאונד, הערכת משקל 3100 ק"ג, בדיקה פנימית- מחיקה 100% ופתיחה של 4 ס"מ. התקשרתי לבעלי שחיכה בחוץ לבשר שיש התקדמות.

הרופאה ישר שאלה "רוצה אפידורל (במלעיל עם שורוק בו' במבטא רוסי)?" אמרתי שלא, היא עשתה פרצוף מופתע וביקשה לקחת אותי לחדר לידה. הייתי ממש מעודדת, ממשיכים הצירים, אחות אחרת מראיינת אותי ואני מתקפלת שם עם כל ציר. נכנסות הריוניות אחרות ומסתכלות עלי בבעתה עם כל ציר. דווקא שמחתי מן שמחה כזאת, שיראו כמה אני סובלת. בסוף יקחו גם ככה אפידורל. מה זה משנה.

עליתי לחדר לידה, נראה אחלה דווקא (אך מעט קטן וללא מקלחת ושירותים צמודים)וקיבלה אותי מיילדת , הציגה את עצמה בחביבות. נתתי לה את תוכנית הלידה (בפורמט שקיבלתי בסיור בבי"ח קודם לכן, אך חסרים שם הרבה משתנים הרלוונטים ליולדות בלידה פעילה), אמרה שתקרא אח"כ ושהיא מבינה שאני רוצה לידה טבעית ושהיא מאד תשמח לעבור איתי את החוויה הזאת ושזאת הדרך הכי נכונה ללדת. הסבירה שהיא צריכה לחבר אותי למוניטור לסירוגין לעקוב אחרי הדופק ושבדיקה פנימית היא תעשה רק לפי בקשתי. הרגשתי טוב.

היא יצאה מהחדר להביא כדור לידה וכשחזרה עם כדור וכרית ענקית, שמעתי אותה צועקת בחוץ בהתרגשות , כנראה למיילדת אחרת, "סוף סוף יש לי יולדת נורמלית" . כנראה במענה לשאלה בשביל מה לה הכדור והכרית.? ישבתי על הכדור, חיברה אותי למוניטור בישיבה, ותדרכה את בעלי איך לעסות לי את הגב בזמן ציר. התחיל טוב, הצירים לא היו מסודרים כל כך או לפחות לא נרשמו טוב במוניטור, אבל הדופק תקין והכל בסדר. אחרי רבע שעה ביקשתי להתנתק מהמוניטור, בנתיים היא קראת את התוכנית ואמרה שהיא מסכימה לכל מילה שכתובה בה. שאלתי אותה אם זו רק היא ואני ובעלי בהפתעה. אם לא יהיו רופאים. היא אמרה שברור לה שלא כי הכל יהיה בסדר. לא האמנתי. איזו אינטימיות מבורכת (לאחר לידה ראשונה עם רופאים וסטודנטים לרפואה ואיום לואקום זאת בהחלט היתה הפתעה). איזה כיף. הרופאה באה ואמרה שאם אני רוצה להתנתק מהמוניטור זה על אחריותי כי צריך ניטור רציף של דופק העובר וזה חוק בבי"ח. אמרתי שבסדר ונותקתי מהמוניטור.

אירית עודדה אותי לכל אורך הדרך, אמרה שאני נושמת טוב בצירים ושהיא סומכת עלי שאעבור את זה.

הצירים התחילו לכאוב ממש ממש ועברו כבר שעתיים. אני יושבת על הכדור עם כל ציר ומזיזה את האגן בתנועות סיבוביות, שמה ראש על הכרית הגדולה שעל המיטה ונחה, הבעל מעסה לי את הגב. ביקשתי שתבדוק אותי. פתיחה 5-6, הייתי ממש מאוכזבת. השעה 16:00 , עברו שעתיים וזאת הפתיחה. אין סיכוי שאוכל לעבור את זה. אמרתי לו שזה הולך להיות ארוך ויכול להיות שאני אשבר. הוא אמר לי שאין סיכוי ושאנחנו ממשיכים בדרך שקבענו. מזכיר לי כל הזמן למה אני לא צריכה את הצרה הזאת שנקראית אפידורל, ששיתק אותי לגמרי בלידה הקודמת ושלא הרגשתי בגללו את צירי הלחץ ולא יכולתי ללחוץ ביעילות. המשכתי לסבול בשקט. סתם. צרחתי עם כל ציר וריחמתי על האנשים בחוץ ובעיקר על הנשים.

אחרי חצי שעה, הצירים התגברו ואמרתי לאירית שתבדוק מה קורה כי גם לוחץ לי ממש ואולי הגיע הזמן. היא אמרה שבהחלט אפשרי, עליתי על המיטה בקושי רב, והיא בדקה, פתיחה 9, לא יאומן. (זכרתי את מה שחברה אמרה לי לא להישבר ולבקש אפידורל, והמשכתי לנשום כדי לא להיכנס לפאניקה.) אמרה לי, אפשר להתחיל בלידה. ודיווחה לרמקול, אני בלידה בחדר 2, הייתי בשוק, זהו, זה זה! (לפני כן , שמעתי שקוראים לה ללידה בחדר 3 וכשהיא חזרה כל כך קינאתי באישה שם שילדה ועכשיו הנה זה קורה אצלי). פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים שלי. הפחד הוא זה שגרם לשלב הלחיצות להתארך. כאב לי כמו שלא כאב לי בחיים שלי. הצירים הממו אותי, הכל רעד מכאב. ביקשתי ללדת בכריעה, מה שלא ממש הלך כי מאד כאב לי. אירית הציעה על הצד ולא הייתי מסוגלת להרים רגל מרוב כאב. כל לחיצה, היא מנחה אותי איך ללחוץ, כל ציר שתי לחיצות , היא אומרת לי שהראש תיכף בחוץ ואני מרגישה רק כאב עצום. צורחת לבעלי שאני לא יכולה יותר, שכואב לי כל כך, שאני רוצה להפסיק, שיצא כבר, ועוד צרחות של אימה בעיקר מהשלב הזה שהוא יוצא ששמעתי שהוא הכי כואב. לא ידעתי איך זה אמור להרגיש (חוץ מתיאור של תחושת שריפה)ועדיין, זה הרגיש לי הכי כואב שיכולתי לחוות. בסוף מצאתי את עצמי על הגב, הכי פחות כאב לי בתנוחה של חצי ישיבה, כך שיכולתי לראות מה קורה שם למטה. אירית אמרה לי להרגיש את הראש ונגעתי ולא ממש התרגשתי כי כאב לי. רציתי להרגיש אותו כשהוא בחוץ ולא בפנים, חשבתי שאני לא אצליח כי אין לי כוחות בכלל. השלב הזה היה ארוך, משהו כמו 45 ד' אולי שעה. בסוף הראש יצא, בדיוק כשהוא יצא ואני רואה אותו, קטן כל כך בין הרגליים שלי, כשאורית טוענת שהוא כבר מצייץ קלות, אני שומעת בום ולא קולטת מה קורה עד שהמיילדת יוצאת לרגע מהחדר וצועקת שהיא צריכה עזרה , ומוסיפה, לא ליולדת, לבעל. הבנתי שהוא התעלף. זה היה מאד מפחיד כי לא ידעתי מה לעשות אם ללחוץ  או לדאוג לו כשהראש בולט לי בין הרגליים. הזוי לחלוטין. עד שאורית חזרה  וביקשה ללחוץ שוב, לחצתי הגוף יצא, היא שמה אותו עלי ובעלי קם בדיוק ברגע שהתינוק היה בחוץ. חשבתי לעצמי כמה סוריאליסטי כל הסיפור הזה, שכל כך רציתי שישימו אותו עלי וכל מה שאני רוצה שיפסיק לכאוב לי. הכל כל כך כאב, האגן רעד מהמאמץ, התחת שלי כולו בער, ולא הייתי מסוגלת להתרכז בפלא הזה. פשוט רעדתי כולי ולא הצלחתי להפסיק לרעוד. אירית חיכתה שחבל הטבור יפסיק לפעום, בדיוק כמו בחלומות שלי, לקח איזה רבע שעה. נתנה לבעלי את הכבוד לגזור את החבל. ושנינו הסתכלנו זה בעיניים של זו ואמרנו "עשינו את זה". אירית הוציאה לי את השליה בצי'ק. בדקה ואמרה שאין תפרים בכלל! יש! (ורק לסבר את האוזן, הרופאה שתפרה אותי בלידה של הגדול שלי לא היתה מוכנה לומר לי כמה תפרים יש לי...) והייתי פנוייה לנסות להניק את העולל הקטן והמתוק. אין כמו הנקה כדי לשכוח מכל הצרות והמכאובים. מדהים, מדהים, מדהים! אח"כ אירית לקחה אותו לשקילה, 3280 ק"ג, 20 ג' יותר מאח שלו המתוק. נולד בדיוק ב17:43 (הגדול נולד ב-17:35) ודומה שתי טיפות מים לאחיו. לא יאומן כי יסופר.

נשארתי שעתיים להתאוששות בחדר הלידה, שטפו אותי וניקו אותי והעבירו אותי למחלקה.

קיבלתי חדר של שתיים +מיטה ספייר. ומקלחת משותפת לשני חדרים כאלה. ביקשתי חדר לביות מלא ולא היה פנוי, אך אמרו לי שזה לא משנה. גם לא הייתי בחדרים שמתיימרים להיות חדרי הנקה מלאה. בלילה הגיעה יולדת נוספת שלא ביקשה ביות מלא והרגשתי שאני די מפריעה לה עם התינוק בלילה, מה שכבר לא היה אכפת לי למחרת , בגלל שהמשפחה שלה באה בבחמולות ולא רק בשעות הביקור, עם אוכל ורעש, לא התחשבות בי. גם האחות אמרה שאין לה מה לעשות כי לא מתייחסים אליה. אז נאלצתי לבקש בעצמי שקט אחרי שלא יכולתי יותר לסבול זאת.

התינוק שלי העלה את החום במעלות בודדות והרואפה בתינוקיה החליטה שהוא התייבש (ואגב, אני זאת שהתרעתי שהוא חם בדיוק לאחר בדיקת רופא) ושאני צריכה לתת תוספת בקבוק תמ"ל. לא הסכמתי וטענתי שיש לי מספיק חלב (מניסיון של הנקה של שנה ו-8 חודשים), היא אמרה שהוא בוכה כמו תינוק רעב ושהאפשרות השניה הוא שיש לו חיידק GBS וצריך לקחת תרבית. שאלתי אם זאת ההמלצה והיא ענתה בזלזול, שהיא לא ממליצה ל"מי שיודעת הכל" וטוענת שלא צריך לעשות לתינוק שלה חיסון צהבת ולקלח אותו במחלקה. התעקשתי על בדיקות דם שיצאו תקינות והמשכתי להניק עד שירד לו החום שכנראה היה סביבתי. אחות אחת בתינוקיה ראתה את הנחישות שלי ובדקה את ההנקה שלי וראתה שאין צורך ללמד אותי או לדאוג להנקה. היא עודדה אותי להמשיך והיתה אנושית מאד. השתחררנו לאחר יומיים הביתה. 48 שעות בדיוק לאחר הלידה, לא הסכימו שנלך קודם.

בסה"כ הלידה בבי"ח לגליל המערבי היתה חיובית, עם אכזבה קלה מהרופאים וממספר אחיות בתינוקיה.




  
   שלחי אלינו חוויה
 תגובות שלכן לחוויה זו...

לצפייה בדירוג בית חולים זה
לאתר בית חולים בית החולים לגליל המערבי – נהריה


איפה ללדת. השוואת חדרי לידה על פי חוויות של יולדות
כל הזכויות שמורות לאימוטיב          עיצוב ובנית אתר - אימוטיב עיצוב ואינטרנט