עבר בסדר

עבר בסדר

הגעתי ב-5 בבוקר עם ירידת מים, בשבוע 41+3, בלי צירים ובלי פתיחה.
במוניטור היו 2 האטות בדופק שעברו ומאז הכל בסדר.
החליטו שצריך לעשות זירוז, לא ממש הסכמתי, לא ידעתי מה להחליט, אבל די החליטו בשבילי והביאו אותי לחדר לידה. היה חדר לידה במיידית.

בחדר הלידה אמרתי שאני לא רוצה זירוז. חיברו אותי למוניטור, לא היו עוד האטות. השאירו מחוברת. עד 10 בבוקר נכנסו המון רופאים וניסו לשכנע שאסכים לזירוז, למרות שלא היו האטות נוספות והכל במוניטור היה בסדר. הטענה הייתה שזה שבוע מתקדם ואין טעם לחכות יותר, כי משבוע זה הסיכון עולה (וכמובן כי היו לי 2 האטות, אפילו שעברו).
היו סבלניים אפילו שתפסתי להם חדר לידה "סתם". רק ב-10 בבוקר הסכמתי לזירוז פיטוצין.

אחות הראתה לי איך לעמוד ולנשום בצירים ועזבה. יותר לא זכיתי כמעט לשום ביקור אחיות, שום תמיכה או עזרה. התמודדתי עם הצירים לבד (עם עזרתו הלא מקצועית של בן הזוג). כן הציעו לי להזמין דיקור לחדר לידה, והזמנתי. לא כל כך עזר לי אבל כן הסיח את דעתי קצת מהצירים..
באיזשהו שלב ביקשתי אפידורל. לקח המון זמן עד שהגיע.
מרגישה שאם הייתה לי יותר עזרה ותמיכה מנשות הצוות אולי כן הייתי מצליחה להתמודד עם הצירים.. כן הייתה לי דולה שהייתה אמורה להגיע, אבל היא נתקעה בפקקים והבריזה לי :/

הזריקה עברה ממש בסדר, הרופאה המרדימה הייתה מעולה.
מאז שקיבלתי את הזריקה הלידה סוף סוף התחילה להתקדם ומאוד יפה. נראה שמהכאבים כיווצתי ולא הצלחתי לקדם את הלידה והאפידורל שחרר אותי. גם מבחינת ההרגשה הכל נהיה נפלא- כלום לא כאב, יכולתי פשוט לשכב ולנוח.

ב-17 בערב התחילה לידה פעילה. מאחר והדולה הבריזה, אמא שלי הגיעה והצטרפה. הייתה מיילדת מקצועית וטובה, לקח שעה וב- 18:03 ילדתי תינוק במשקל 3.47 🙂
אמא שלי מאוד עזרה לי בדחיפות, התמיכה שלה הייתה מאוד משמעותית.
היה צורך בחתך חיץ בשביל לעזור לראש לצאת. הסכמתי (כבר הייתי מותשת מהדחיפות ומתוסכלת שלא מצליחה להוציא את הראש, מבחינתי היה העיקר שיצליח).

ביקשתי לשים את התינוק עלי מיד להנקה, אבל המיילדת לא הסכימה כי קודם צריך ליילד את השיליה. (אני דווקא הכרתי שאין בעיה תוך כדי שהתינוק יהיה על האמא.. אבל היא התעקשה אז חיכיתי).
אחרי שהשיליה הייתה בחוץ (די מהר), הסתבר שאני מדממת (נוצרה לי הימטומה בנוסף לחתך). הגיעה רופאה והחליטה לתפור אותי בחדר ניתוח. עדיין לא זכיתי לקבל את התינוק אלי 🙁

לקחו אותי במסדרון ושם המתנתי לחדר ניתוח ולמרדים שיתפנה, בינתיים עמדו מעלי ופטפטו. הרגשתי רע מאיבוד הדם, מאוד חלשה ומסוחררת, הצלחתי להסב את תשומת ליבם ורצו איתי לחדר ניתוח תוך כדי שיחת טלפון לרופא מרדים שיבוא בדחיפות. הגענו לחדר ניתוח, הרגשתי מאוד רע, אבל הרופא המרדים הזריק לי משהו שממש עזר. הוא היה מקסים לאורך כל הדרך, שאל לשלומי, הגדיל מינונים כשצריך, עודד ("עוד מעט תרגישי יותר טוב"). גם הרופא שתפר אותי היה מאוד נחמד. סה"כ התפירה עברה בסדר. הגדילו לי את המינון של האפידורל עד שלא כאב לי.

השאירו אותי בהתאוששות ושם "נתקעתי" המון זמן בלי שום מענה, בהמתנה לתוצאות בדיקות דם. אי אפשר להשתחרר עד שהבדיקות מגיעות וזה לקח שעות. שעות שבן הזוג תקוע בלעדיי בתינוקיה, לא יכול לקבל חדר, התינוק שלי לא יכול להיות על אמא שלו ולינוק ואני תקועה בהתאוששות. ביקשתי לזרז את הבדיקות, אף אחת מהאחיות שם לא "שמה עלי". לא ניגשו, לא כלום. שמעתי את אמא שלי בחוץ ולא נתנו לה להיכנס אלי זמן מה. באיזשהו שלב הסכימו, היא נכנסה, ככה התאפשר לי ליצור קשר עם הבן זוג טלפונית ולהבין שהתינוק רעב. אף אחת מנשות הצוות לא הייתה זמינה ולא היה ממי לבקש שיעזרו לסחוט קולסטרום. בסוף אמא מצאה את המיילדת מהלידה והיא באה וסחטה לי. אמא הביאה את זה לתינוק. אבל זהו, זכיתי רק בסחיטה אחת ואף אחד לא משחרר אותי לתינוק העדיין רעב שלי. בסוף בן הזוג נאלץ להסכים שיביאו לו תמל. אני התחלתי להתלונן ולדרוש שישחררו אותי או שאשתחרר לבד בלי הרשות שלהם. האחיות היו אדישות. רק כשהרופאה הגיעה לבדוק אותי (אחרי שעות), ואמרתי לה שאני רוצה להשתחרר, שאני פה כבר שעות, היא עשתה טלפון למעבדה וזירזה את הבדיקות. אח"כ היה צריך לחכות לאח שיבוא בשביל להעביר אותי לחדר (הייתי מחוברת לנוזלים, קטטר וכו ולא יכולתי לקום לבד). לקח עוד זמן שהרגיש כמו נצח. אבל בסוף זכיתי להגיע לתינוק שלי סוף סוף..
לסיכום החוויה בהתאוששות נוראית, הצוות שם היה על הפנים. שום יחס, שום עזרה. שעות שסתם חיכיתי לתוצאות בדיקות ואף אחד לא טרח לזרז את זה. והתינוק חיכה לי בתינוקיה רעב.

אחרי שעברה סאגת ההתאוששות, קיבלנו חדר. זה היה חדר זוגי במחלקה ב'. הסיבה שרציתי ללדת בליס היא שיש חדרים לבד, אז נורא התאכזבתי. בניתי על אפס הפרדה ועל פרטיות של חדר לבד. וזה לא קרה.
גם האפס הפרדה התפקששה, כי בהמשך היה צורך להביא את התינוק לתינוקיה ולחבר למוניטור בשל חרחורים בנשימה (הוא כנראה בלע מי שפיר בלידה). כמה ימים היה מחובר למוניטור ליתר בטחון, ואחרי זה עדיין לא שחררו בגלל צהבת (היה צריך את המכונות של האור).
בקיצור התאכזבתי מאוד מהחדר, וגם מהאחיות. לא ממש דאגו או התייחסו יפה, נכנסו ע"י פתיחת הוילון לראווה למרות שביקשתי פרטיות.. בכל זאת, להניק בחדר זוגי שבן הזוג של היולדת השניה כל הזמן עובר והיא בדיוק פותחת לי את הוילון.. באופן כללי לא היה מקום, היה מאוד צפוף ולא נוח.

ברגע שהתאפשר לי עברתי למלונית ושם היה הכל מושלם (האוכל שם ברמת גורמה, חדר גדול מרווח ונוח, והכל שם פשוט מושלם. ממליצה).

לסיכום, הלידה עברה ממש בסדר, ההתאוששות שלי הייתה בסדר. אמנם יממה ראשונה נאלצתי להישאר מחוברת לנוזלים וקטטר בשל התפירה, אבל אחרי זה מהתפרים התאוששתי בקלות. מהאפידורל/לידה פחות כי בימים הראשונים הייתה חולשה בגב והיה לי קשה לעמוד/ללכת ליותר מ-5 דקות. אבל לטווח הארוך זה עבר. לקח כשבוע לחזור לעצמי מהבחינה הזאת.
כן התאכזבתי מאוד מעניין החדר לאחר הלידה, שלא הייתה בו פרטיות. וכמובן מהיחס שזכיתי לו אחרי שתפרו אותי והשאירו שעות ללא מענה ובלי אפשרות לקבל את התינוק שלי ולהניק אותו.
יועצות ההנקה היו טובות, ראיתי אותן במלונית (לא יודעת אם זה אותו הצוות כמו בבית חולים עצמו).

כן היה קטע מבאס שכשהתינוק היה בתינוקיה נאלצתי ללכת לשם להנקות, אי אפשר היה להוציא אותו, לא הסכימו, ולא נתנו לי להיכנס עם אמא שלי שתעזור לי! ומאוד הזדקקתי לעזרה.. מותר היה רק לבן הזוג לבוא איתי, אבל לא הכניסו אותו לחדר הנקה מן הסתם. אז נותרתי לבד בלי עזרה או תמיכה.. הייתי עייפה מהלידה, היה לי קשה לעמוד או ללכת ליותר מ-5 דק', כל הידיים תפוסות מהלידה.. ואפס ידע בהנקה. הזדקקתי לעזרה. רק ביום האחרון שם סוף סוף נפלנו על אחראית משמרת מתחשבת שהסכימה שאמא שלי תיכנס איתי.
פעם אחת הצלחתי לארגן יועצת הנקה שתבוא איתי (עזרה מעט) אבל ביתר הפעמים נאלצתי ללכת לבד. ולא הצלחתי להניק. ובפעם הראשונה בכלל לא אמרו לי שיש חדר הנקה, ומצאתי את עצמי מנסה להניק בתינוקיה מול כל הגברים, ואף אחד לא טרח ליידע!

בסופו של דבר למרות כל מה שהשתבש הצלחנו להגיע להנקה מלאה כשבוע אחרי הלידה, ומתמל "נגמלנו" ברגע שהתינוק השתחרר אלינו סוף סוף, ביום השלישי, כי התחלתי לשאוב בנוסף להנקות ולתגבר בשאוב. זה העיקר מבחינתי.